הרף שאנו מציבים לכלבים הוא בעצם מאוד גבוה למעשה.  הרבה יותר גבוה מאשר לכל בעל חיים אחר כולל מאתנו – המין האנושי. אנו דורשים מהכלב לא להראות אף סימן לתוקפנות כלפי אנשים, אפילו לא נהמה או נביחה, בכל זמן ובכל מקום לאורך כל חייו של הכלב. דמיינו לכם שלאורך כל חייכם אסור לכם אף פעם לאבד סבלנות, להתחצף להורים, להתעצבן על נהג אחר בכביש, לכתוב מכתב חריף לשירות לקוחות, להתגונן ממה שאתם רואים כאיום, לשכור עורך דין  או להגיד משהו בלהט הרגע לבן הזוג שלאחר מכן אתם מצטערים עליו.

אם כל זה לא מספיק, אז אנו כן מצפים מהכלב להראות תוקפנות ואפילו תוקפנות חריפה כלפי איזשהו פשע שמכוון כנגדנו.  אנחנו רוצים כלבים שידעו (בלי שאף אחד לימד אותם כמובן) להבחין בין "אנשים טובים" ל"אנשים רעים" ושישמרו עלינו ועל רכושנו.  אנו אפילו מרבים גזעי כלבים כשמחשבה זו שוחה במוחנו. אנו מכוונים לגידול כלבים בעלי תכונות אופי כמו "חשדנות מזרים", או "כלב של אדם אחד" או "כלב למשפחה אחת" וכדומה כי אנחנו לא באמת רוצים כלבים שהם לגמרי חברותיים ונעימים. עם זאת לא חולפת במוחנו לרגע המחשבה שבגידול מכוון תכונות שכאלו , הסיכוי שכלב כזה או אחר ישמור על עצם עסיסית הוא בעצם גבוה יותר מאשר שהוא ישמור על מערכת הסטריאו שנמצאת בסלון.

כל האמור לעיל לא מרמז על כך שאל לנו להתייחס ברצינות לתוקפנות בכלבים, אלא נכתב בעיקר בכדי שנכיר במציאות וברף שאנו דורשים מהכלב. זה נורמלי לחלוטין שכלבים יפגינו תוקפנות כלפי איום וכאשר הם מפחדים או שומרים על משאב יקר להם (~ 90% ממקרי התוקפנות), הרי גם אנחנו כאלה. לכן כאשר אנו רוצים לגשת ולטפל בתוקפנות, ראשית עלינו ללמוד לקרוא את שפת הכלב (כי הם תמיד מדברים אתנו – למרות שאנו לא רואים את זה) ולהבין אותו ואת הסיבות המניעות אותו.